מדיניות הקיצוב

כל מה שרצית לדעת על מדיניות הקיצוב:
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה).
מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.
מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה.
בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.
היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל – אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים.
בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות למדיניות הקיצוב:
ישראל: היסטוריה כלכלית
שנות ה-50 של המאה ה-20 בישראל

פסק דין ורד פרי

כל מה שרצית לדעת על פסק דין ורד פרי:
פסק דין ורד פרי הוא כינוים של שני פסקי דין, של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן בשנת 2008, ושל הערעור עליו בבית המשפט העליון, שניתן בשנת 2009, שבהם הוכרה תביעתה של עו"ד ורד פרי, אם לשני ילדים, להכיר בהוצאותיה בגין ההשגחה על ילדיה, בעת שהיא עובדת, כהוצאה מותרת בניכוי, בעת חישוב מס ההכנסה שלה.
את עו"ד פרי ייצגו לכל אורך ההליך המשפטי עורכי הדין משה שקל, לאה טבע-עכו ויניב שקל ממשרד שקל ושות'.
‏ לייצוג הצטרפו גם עו"ד גלי עציון מהלשכה המשפטית של נעמת, ועו"ד הלית כהן מהמחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל.
סלע המחלוקת הוצג בפתח פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין: "האם הוצאה שהוציא אדם במחיר השגחה על ילדיו בעת שהוא יוצא לעבודתו היא הוצאה בייצור הכנסה המותרת בניכוי מן ההכנסה החייבת? זו השאלה המשפטית המונחת בפנינו".
‏ לתשובתו החיובית של בית המשפט לשאלה זו היו השלכות החורגות מסוגיה זו לבדה, והיא שינתה את מדיניות המסים בתחום ההכרה בהוצאות שהוצאו לייצור הכנסה.
שינוי זה הניע את משרד האוצר להגיש הצעת חוק,‏ שבה יינתן תוקף חוקי למדיניות שנהגה קודם למתן פסק דין זה.
הצעת חוק זו אושרה בכנסת, ועל פי הפרשנות המקובלת היא שוללת הכרה בהוצאות השגחה על ילדים.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לפסק דין ורד פרי:
פסקי דין של בית המשפט המחוזי
פסקי דין של בית המשפט העליון
הורות
מס הכנסה
2009 בישראל
ישראל: היסטוריה כלכלית

משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות

כל מה שרצית לדעת על משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות:
משבר קרנות הפנסיה הגרעוניות הוא משבר שנגרם בעקבות גרעון אקטוארי כבד שבו היו נתונות שמונה קרנות פנסיה בישראל, מרביתן בשליטתה של ההסתדרות הכללית.
גרעון אקטוארי זה העיק על הקרנות במשך שנים רבות.
משמעותו של הגרעון הייתה שבמוקדם או במאוחר (כל קרן לפי עומק הגרעון שלה) יגיעו הקרנות למצב שבו אין באפשרותן לעמוד בהתחייבויותיהן לעמיתיהן.
התרעות על המשבר הצפוי נשמעו החל מאמצע שנות ה-60.
לפתרון המשבר ננקטו במהלך השנים צעדים אחדים, ולאחר שאלה לא הביאו לפתרון, בשנת 2003 הולאמו הקרנות הגרעוניות והועברו לניהול משותף בגוף בשם "עמיתים".
גביית דמי ניהול ממקבלי הפנסיה והעלאת גיל הפרישה הביאו לצמצום זכויות העמיתים, ותרמו אף הם לפתרון הבעיה.
הדיון במשבר בקרנות הפנסיה נמשך שנים רבות.
אף שבמהלך שנים אלה ננקטו צעדים שונים לפתרון המשבר, היו שטענו שהמשבר פחות חמור משהוצג, ולכן אין הצדקה לצעדים שננקטו.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות:
ישראל: כלכלה
תגמול עובדים בישראל
ביטוח פנסיוני בישראל
ההסתדרות הכללית
ישראל: היסטוריה כלכלית

חומת מגן כלכלית

כל מה שרצית לדעת על חומת מגן כלכלית:
חומת מגן כלכלית הוא כינוי שטבע שר האוצר בממשלת שרון הראשונה, סילבן שלום, למדיניות הכלכלית של משרד האוצר, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן.
‏ בהגשמת התוכנית עסק השר שלום עצמו בשנת 2002, והמשיך בה מחליפו בתפקיד בממשלת שרון השנייה, בנימין נתניהו, בשנים 2003–2005.
התוכנית הגיעה בתגובה למיתון הכלכלי בישראל לאחר ההאטה בכלכלה העולמית בשנת 2001, משבר התעשיות הטכנולוגיה והחמרה במצב הביטחוני ב-2002 כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה.
התוכנית עזרה בהפחתת הגרעון הציבורי ועזרה בקבלת חלק מהערבויות שממשלת ישראל ביקשה מארצות הברית לצורך יציאה מהמיתון.
היא אוששה את הפעילות העסקית במשק, הקטינה את המעורבות הממשלתית, כך שכלל הפרמטרים הראו התאוששות כלכלית רחבה בהם חידוש הצמיחה, צמצום האבטלה, החזרת השקעות-חוץ בישראל ורמת אינפלציה כמעט אפסית.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לחומת מגן כלכלית:
ישראל: היסטוריה כלכלית

משבר הקיבוצים

כל מה שרצית לדעת על משבר הקיבוצים:
משבר הקיבוצים הוא כינוי למשבר כלכלי חריף שחוו וחווים חלק גדול מהקיבוצים בישראל.
המשבר החל בתחילת שנות השמונים והתעצם לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בה נעצרה האינפלציה, והתאפיין בצבירת חובות גדולים מצד הקיבוצים ובכושר החזר נמוך.
למשבר התלוו בחלק מהקיבוצים גם משברים חברתיים ודמוגרפים.
בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים, שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר.
המשבר הכלכלי והדמוגרפי היה זרז עיקרי לתהליכי השינוי העוברים על חלק גדול מהקיבוצים החל משנות התשעים.
לצד הקיבוצים שנקלעו למשבר ישנה קבוצת קיבוצים לא קטנה, אשר נראה כי המשבר פסח עליהם.
קיבוצים אלו נשארו ברובם נאמנים לדרך ולערכים המסורתיים של הקיבוץ וחלקם הגדול סייע עד 2013 בפרעון חובות הקיבוצים החלשים.
במיוחד ניתן לציין את תנועת הקיבוץ הדתי, אשר מרבית קיבוציה לא נפגעו במשבר הקיבוצים, בשל המדיניות התנועתית להימנע מרווחים שאינם פרי עמל יצרני.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות למשבר הקיבוצים:
ישראל: היסטוריה כלכלית
הקיבוץ
משברים כלכליים

תוכנית הייצוב הכלכלית

כל מה שרצית לדעת על תוכנית הייצוב הכלכלית:
תוכנית הייצוב הכלכלית הוא שמה של תוכנית כלכלית שהוחלה בשנת 1985 בישראל, וכוונה להוריד את שיעור האינפלציה, לאזן את מאזן התשלומים ולייצב את מצב המשק.
התוכנית זכתה להצלחה, והיוותה נקודת מפנה במדיניות הכלכלית בישראל, שעברה בהדרגה ממדיניות בעלת אופי סוציאל-דמוקרטי מובהק, למדיניות המאופיינת בקווים ליברליים וקפיטליסטיים יותר.
הצלחת התוכנית והרצון לשמור על מסגרת תקציבית, הביאו לחיזוק מעמדו של אגף התקציבים במשרד האוצר, כך שמאז הוא האגף בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הממשלה ותפקודה.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לתוכנית הייצוב הכלכלית:
ישראל: היסטוריה כלכלית
1985 בישראל

משבר מניות הבנקים

כל מה שרצית לדעת על משבר מניות הבנקים:
משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת 1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל, וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".
משבר מניות הבנקים ב-1983 היה לדברי דוד קליין, "שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה על ידי הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות‏‏".
‏ המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד)‏‏‏.
על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):

התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן.
נראה שהחל בכך בשעתו בנק הפועלים ושני הבנקים האחרים (לאומי ודיסקונט) הלכו בעקבותיו.
החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם.

אחרי בנק הפועלים, הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו בבורסה לניירות ערך‏‏ (למעט הבנק הבינלאומי הראשון).
כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם)‏‏‏.
בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה‏‏‏, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור.
פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד‏‏‏, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות תשואה נאותה.
עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים (מנוף פיננסי).
גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון אגרות חוב צמודות שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ‏‏‏).
מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן מטבע זר.
כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 בספטמבר 1983 הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר.
אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים לפשיטת רגל, משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שהבטוחות לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד.
כדי למנוע אפקט דומינו זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת הבורסה.
השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.
כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%.
מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב בעלי המניות העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה.
ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.
9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).
בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי" בראשה ישב שופט בית המשפט העליון משה בייסקי.
בעקבות מסקנות הוועדה הועמדו ראשי הבנקים לדין והועלו הצעות שונות לרפורמה בשוק ההון, שרובן מומשו רק שנים רבות מאוחר יותר.
בעקבות המשבר החליטו הבנקים על שינוי במדיניותם, העלו את העמלות ללקוח, סיווגו את הלקוחות בהתאם לכדאיות של ביצוע עסקים עמם ודחו חלק מהלקוחות שנחשבו בלתי כדאיים.
בעקבות המשבר גם צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם, במיוחד באזורים בהם היה הפוטנציאל הפיננסי מצומצם וקטן מספר העובדים בבנקים.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות למשבר מניות הבנקים:
ישראל: היסטוריה כלכלית
בנקאות בישראל
ישראל: ועדות חקירה
בועות כלכליות

האינפלציה בישראל

כל מה שרצית לדעת על האינפלציה בישראל:
האינפלציה בישראל ידעה מעלות ומורדות במהלך השנים.
לשיאה הקיצוני הגיעה האינפלציה בין השנים 1980-1985: שיעור האינפלציה השנתית הגיע לשיא של 445% (כלומר, המחירים עלו פי חמישה וחצי בממוצע בתוך שנה אחת בלבד) בשנת 1984.
השיעור הגבוה ביותר של עליית המדד החודשית נרשם בחודש יולי של שנת 1985, והוא עמד על 27.
49%.
עליית המחירים המהירה והבלתי מבוקרת הביאה לכך שבמשך כמה שנים חושב תקציב המדינה בדולרים של ארצות הברית במקום בשקלים, כיוון שאי אפשר היה לדעת בתחילת השנה מה יהיה ערך השקל בסופה.
כמו כן, נוצר חוב חיצוני גדול מאוד שאיים להחמיר את המשבר הכלכלי, ונרשם שפל ביתרות מטבע החוץ של ישראל.
האינפלציה נבלמה בסופו של דבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, והחל משנת 1999 שיעורה נמוך מ-4% לשנה.

שטר של 10,000 שקלים, עדות לאינפלציה הגואה בשנת 1984

שנה
שיעור
אינפלציה

1952
66.
36%

1953
19.
10%

1954
7.
55%

1955
4.
82%

1956
4.
60%

1957
5.
20%

1958
4.
18%

1959
2.
08%

1960
3.
44%

1961
9.
04%

1962
10.
21%

1963
4.
99%

1964
4.
45%

1965
7.
08%

1966
7.
81%

1967
0.
17%

1968
1.
93%

1969
3.
88%

1970
10.
14%

1971
13.
38%

1972
12.
35%

1973
26.
40%

1974
56.
18%

1975
23.
52%

1976
38.
02%

1977
42.
54%

1978
48.
14%

1979
111.
39%

1980
132.
95%

1981
101.
49%

1982
131.
50%

1983
190.
69%

1984
444.
88%

1985
185.
17%

1986
19.
65%

1987
16.
13%

1988
16.
40%

1989
20.
69%

1990
17.
61%

1991
18.
04%

1992
9.
37%

1993
11.
25%

1994
14.
45%

1995
8.
10%

1996
10.
59%

1997
6.
99%

1998
8.
62%

1999
1.
34%

2000
0%

2001
1.
41%

2002
6.
50%

2003
-1.
89%

2004
1.
21%

2005
2.
39%

2006
-0.
10%

2007
3.
40%

2008
3.
80%

2009
3.
91%

2010
2.
66%

2011
2.
17%

2012
1.
63%

2013
1.
82%

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לה:
ישראל: היסטוריה כלכלית
ישראל: כלכלה

המהפך הכלכלי

כל מה שרצית לדעת על המהפך הכלכלי:
המהפך הכלכלי הוא השם שניתן לתוכנית הליברליזציה הכלכלית שהציג שר האוצר שמחה ארליך ב-29 באוקטובר 1977, זמן קצר לאחר המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון.
מטרת התוכנית הייתה לשחרר את המשק מכבלי המעורבות הממשלתית היתרה שאפיינו אותו עד אז, ולהפוך את כלכלת ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי.
יש הרואים במהפך גורם מרכזי לאינפלציה הישראלית של שנות ה-80 , ביחד עם הגידול בחוב הלאומי כתוצאה ממלחמת יום כיפור ומשבר הנפט.
עקרונות התוכנית הוגשמו לבסוף, באיחור ובהדרגה, בתקופות מאוחרות יותר בהתפתחות המשק.
על אף האינפלציה, התוצר הלאומי הגולמי הישראלי לאחר המהפך המשיך לגדול.
שווי התוצר המקומי הגולמי בשנת 1980 היה שווה 21 מיליארד דולרים אמריקאים‏ פחות מעשירית מערכו הנומינלי בשנת 2011, 258 מיליארד דולרים אמריקאיים‏ וקרוב לפי 90 בערכו הראלי‏.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות להמהפך הכלכלי:
ישראל: היסטוריה כלכלית